3 בדצמבר 2004, כ' בכסלו תשס"ה

לדרברג

ערב ראש השנה, שעות אחדות לפני כניסת החג, נשמעו דפיקות חזקות בדלת של משפחת יפרח בבאר-שבע. בבית היו רק סיגל ושלושת ילדיה הקטנים; אבי היה באמצע שירות מילואים. בפתח ניצבו שלושה גברים שנופפו בצ'ק של המשפחה ודרשו לפדות את הכסף מיד. "צעקתי עליהם שיעזבו אותי וילכו אל הבנק", משחזרת סיגל. "הם ניסו לפרוץ את הדלת, מזל שהיא היתה נעולה. לקח הרבה זמן עד שהם התייאשו, קיללו, ועזבו. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה הרגע ששבר אותי לרסיסים. הגוף שלי רעד לגמרי, כמעט קרסתי במקום, החזקתי את עצמי בשביל הילדים אבל בפנים הרגשתי חסרת אונים".

נירה, ירושלים: "עשינו ביחד ממש טקס שלם של גזירת כרטיס האשראי. לא הסתפקתי בלבטל אותו, ממש הייתי חייבת אקט פיזי של הניתוק. הרגשתי כמו בצירי לידה אינסופיים, כל כך הרבה פעמים כמעט נשברתי. בכיתי לילות שלמים על המצב הזה שהבאתי על בעלי והילד שלי"

איך נקלעתם למצב הזה?
"לאחר החתונה גרנו צמוד לישיבה של בעלי. הוא היה אברך ולכן חיינו בפשטות, בלי רכב ובלי מותרות, והכל היה בסדר. אחרי שנים החלטנו לנסות לעבור לבאר-שבע. זו היתה יציאה מהחממה למרחב הפתוח. בשנה הראשונה בעיר שכרנו דירה פשוטה, אבל בעלי הבית דרשו שנשלם חצי שנה מראש. לא היה לנו מאיפה להשיג 16 אלף שקלים אז הגענו לגמ"חים, כי ככה עושים בציבור שלנו. הבעיה היתה שגמ"ח אחד של אלף דולר לא הספיק, אז לקחנו שלושה גמ"חים. אז עוד הצלחנו להחזיר את החובות בזמן.
"אחרי שנה הגענו למסקנה שחבל לזרוק כסף על שכירות, והחלטנו לקנות דירה בבאר-שבע. לא חיפשנו משהו מפואר. מצאנו בבניין ישן דירה בקומה שלישית ב-60 אלף דולר. במשך שנים זו היתה דירה של בנות שירות לאומי, והיינו חייבים לשפץ אותה. פנינו לקבלן שיפוצים ושילמנו לו מראש בצ'קים, אבל הוא ברח עם הכסף באמצע השיפוצים. בנוסף, תמיד כשעוברים לדירה חדשה יש רצון גדול להתחדש עם הדירה וגם היצר גדול, אז קנינו ריהוט לחדר של הילד, שולחן אוכל וארונות חדשים, והגענו לחובות של 50 אלף שקל עוד לפני המשכנתה.
"אלא שאז התחילו הטלפונים מהבנק, שבהתחלה נתן לנו מסגרת אשראי של 20 אלף שקל אבל גם בה לא עמדנו וכל הוראות הקבע והצ'קים חזרו. זה הכניס אותי ללחץ נפשי עצום. מה ששבר אותי היה שהרגשתי שכל שיחה, אפילו עם בעלי או עם הילדים, מסתיימת סביב נושא הכסף. במקום לדבר על מה קורה בבית ואיך עם הילדים, היינו חושבים ממי לקחת הלוואה נוספת. התחלנו להתווכח ולריב על כסף. כל הזמן הכסף היה לנו בראש. ידעתי שזה לא צריך להיות ככה, אבל לא היתה ברירה. מה ששבר אותי זה הלווים שדפקו בדלת ודרשו את הכסף שלהם. זה הכניס אותי לסיוטים, לא ישנתי בלילות. כל הזמן פחדתי שמישהו מבעלי החוב יגיע כשאהיה בגן שעשועים לבד עם הילדים ולא יהיה לי מה לעשות. אפילו הלכתי לכמה פגישות עם פסיכולוג אבל זה לא עזר. השתדלתי לא לבכות ליד הילדים, אבל הייתי שבורה לגמרי".
בשלב הזה נכנס לתמונה ארגון 'פעמונים', שהשתדל ועזר למשפחת יפרח לצאת מהחובות. 'פעמונים' הוקם בשנת 1997 על ידי אוריאל לדרברג ושני חסידי אמשינוב, יעקב יעקובוביץ' ויעקב פרידמן. יחד הם פיתחו שיטה אלטרנטיבית לעזרה למשפחות שנקלעו לקשיים כלכליים.
הכל התחיל כאשר אוריאל ושני היעקבים פנו לעזור לאלמנה שצברה חובות כספיים גדולים. "ביקרנו בבית שלה והלב שלי נשבר. ראיתי אשה צעירה עם שני ילדים שחיה במצוקה עצומה וכאב", משחזר לדרברג. "אספנו בעבורה כסף, וכעבור שלושה חודשים גייסנו 40 אלף שקלים. היינו בטוחים שמכאן המצב שלה רק ישתפר, אבל גילינו אחרי זמן מה שהמצב נשאר בדיוק כמו שהיה לפני הכסף שהעברנו. ליעקובוביץ' ולפרידמן היה ניסיון רב בטיפול במשפחות שנמצאות במצוקה כלכלית, ולא הבנו איפה בדיוק טעינו. החלטנו שחייבים להיכנס ממש לתוך שורש הבעיה. נכנסנו לפרטי ההוצאות וההכנסות של האשה, למדנו איך היא מנהלת את החשבונות בבית, והתחלנו להדריך אותה מה טוב לעשות ומה לא. זה היה תהליך ארוך שנמשך שלוש שנים. עם הזמן פנו אלינו משפחות נוספות, וכך פיתחנו את השיטה".

חנוך, מלווה משפחות מטעם הארגון: "הרגע שבו המשפחה פורשת בפנינו את כל הקלפים הוא החשוב ביותר. אנחנו יושבים עם המשפחה על כל ההוצאות החודשיות שיש לה, החל ממשכנתה, דרך מזון ובגדים, ועד חינוך, ובוחנים אותן מול ההכנסות. זה רגע שבו לרוב המשפחה חוטפת שוק"

תפיסת העולם של 'פעמונים' מכוונת כלפי העתיד. בשלב ראשון מנסה 'פעמונים' להבטיח שמשפחה שנקלעה למצוקה כלכלית לא תחזור על השגיאות שעשתה בעבר. לשם כך הארגון מלמד את המשפחה, בעזרת מלווים ויועצים, כיצד לחשב את הוצאותיה, וקובע עם המשפחה סגנון חיים חדש שלפיו תנהג. העמידה באורח החיים החדש היא תנאי להמשך העבודה עם 'פעמונים'. רק לאחר שהמשפחה מצליחה להגיע לאיזון כלכלי בין ההוצאות להכנסות החודשיות, הארגון מסייע בפתרון בעיות מיידיות המעיקות על המשפחה, כמו חוב לנושים, בעיות משפטיות ולחץ נפשי שהתעורר בעקבות המשבר הכלכלי. לאחר שהוא מוודא היטב שטעויות העבר והחובות לא יישנו, הוא מסייע בפתרונם.
מרכזי 'פעמונים' ממוקמים בבית-אל ובבני-ברק, וברחבי השומרון פזורים מתנדבים נוספים רבים. הארגון מסייע למאות משפחות מדי שנה. 'פעמונים' מתבסס על תרומות המגיעות מהציבור הרחב ומהמעגל התומך של המשפחות הנזקקות – הורים וחברים שתורמים לארגון ותרומתם מועברת לכיסוי חובות המשפחה הנזקקת. בשנה שחלפה העביר הארגון יותר מ-4 מיליוני שקלים למשפחות במצוקה כלכלית. סכום הסיוע אינו קבוע. לעתים מוענק למשפחה, כהלוואה מותנית, סכום כסף ראשוני לכיסוי חובות: אם המשפחה תעמוד בהתחייבויותיה ותגיע לאיזון כלכלי, תהפוך ההלוואה לתרומה.

בלי הקרבה זה לא ילך
היועצים והמלַווים של 'פעמונים' לא למדו כלכלה או שיווק באקדמיה, והם לומדים מן הניסיון. תפקיד המלַווה לסייע למשפחה להגיע לאיזון המיוחל בין ההכנסות להוצאות החודשיות. מלווה יכול להורות למשפחה למכור את הרכב, ואף לעבור לדירה זולה יותר. לרוב הוא ימליץ לנתק את המכשירים הסלולריים והטלפון, לבטל את כרטיס האשראי והצ'קים, ואפילו לסגור את חשבון הבנק הרגיל ולעבור לבנק הדואר – בנק ללא עמלות וללא אשראי.
נירה מירושלים מעידה שהמפגש עם 'פעמונים' היה בעבורה חינוך מחדש. "הייתי כזאת שאוהבת לקנות ומושפעת בקלות מפרסומות. כל מבצע היה שובה אותי. עבדתי בהיי-טק, בעבודה שנחשבת טובה מאוד, וכמעט בכל יום בדרך חזרה הייתי קונה משהו מפנק לעצמי או לבית. הבעיה התחילה כשפיטרו אותי מהעבודה: המנטליות שלי נשארה כמו של אחת שמרוויחה מיליונים, ולא הצלחתי לחנך את עצמי לעמוד בפיתויים. כל דבר הייתי קונה בתשלומים, אפילו שטויות כמו אוכל או גרביים ושמפו. לא הבנתי לאן אני גוררת את עצמי ואת המשפחה שלי, ולצערי לא היה גם מי שיאותת לנו שאני מעלה אותנו על הדרך הישרה לאבדון".
"בהתחלה ממש כעסתי על 'פעמונים': הם ראו שאנחנו שוקעים בחובות, אז למה הם לא פשוט עוזרים לנו? אחרי שיחות ארוכות עם המלַווה שלנו הבנתי שאני חייבת לעשות גם מאמץ מצד עצמי. עשינו ביחד ממש טקס שלם של גזירת כרטיס האשראי. לא הסתפקתי בלבטל אותו, ממש הייתי חייבת אקט פיזי של הניתוק. הרגשתי כמו בצירי לידה אינסופיים, כל כך הרבה פעמים כמעט נשברתי. בכיתי לילות שלמים על המצב הזה שהבאתי על בעלי והילד שלי. אחרי כמה חודשים חזרתי לעבוד ולהרוויח כסף, אבל ההחלטות הכלכליות כבר לא היו רק ביני לבין בעלי אלא נכנס אלינו הביתה גורם נוסף שהוא הסמכות העליונה בענייני כספים. לשנינו היה קשה מאוד להתרגל לזה. ממש כמו להתחנך מחדש. הוא לימד אותנו לרשום בדפים כל שקל שאנחנו מוציאים, ועד לפני חודש הייתי מקבלת ממנו תקציב קבוע. הכסף היה מחולק למעטפות שבועיות, ועם זה היינו צריכים להסתדר כל החודש".
במבט ראשון נראית שיטת 'פעמונים' מעט חודרנית. אחרי הכל, הישראלי המצוי אינו מקבל בברכה התערבות של גורמים חיצוניים בחייו הפרטיים, ועוד פחות מזה בכיסו הפרטי. "לקח לי הרבה זמן להתרגל לעובדה שעוד מישהו הולך להתערב בהחלטות שלנו", מאשר יוחאי, המתגורר בצפון השומרון, ואשר עד לפני שנה היה שרוי בחובות לבנקים ולגמ"חים בגובה 80 אלף שקלים. "בחודשים הראשונים, כשכבר הבנו שאנחנו בבְרוך כלכלי גדול, שמענו על 'פעמונים' וזה נראה לי מופרע. למה שמישהו מבחוץ יגיד לי מה לעשות? זה נראה לי חוכמה קטנה מאוד לבוא להציץ ולבקר. גם כשכבר קיבלנו את הטפסים שלהם, לקח לי איזה חודש להתבשל עם זה. כשהתחלנו להיפגש איתם הייתי צריך להחזיק את עצמי וכל הזמן לשנן בראש שהם באו לעזור לנו וכל מה שהם עושים הוא לטובתי. 'פעמונים' עובדים בצורת נוקבת, ממש זורים מלח ישירות על הפצעים".
לדרברג, אתה לא מרגיש פולשני?
"זו לא פלישה אלא הצלה. ברוב המקרים אין ברירה אחרת. זה נכון שאנחנו דורשים ממשפחות מה שמס הכנסה לא מעז לדרוש מהן. אנחנו באים לעזור, וזה ההבדל. יש משפחות שאינן מוכנות להיחשף מולנו ולעשות את השינויים שאנחנו דורשים, ולכן אנחנו לא מוכנים לעזור להן. פנתה אלינו משפחה מהדרום עם חובות של 45 אלף שקלים וגירעון חודשי של 4,000 שקלים. אני לא מוטרד מהחובות, אלא דווקא מהשגרה. באותה משפחה האשה לא עבדה בכלל, ואמרנו לה שהיא צריכה לצאת לעבוד. הם לא היו מוכנים לשמוע על זה. הם דרשו שניתן להם 'צדקה אמיתית' כלשונם; שפשוט נסגור את החובות שלהם, כי הם לא רצו להתאמץ. אנחנו לא מוכנים לשמוע על דבר כזה. אם אין שיתוף פעולה של המשפחה לא נגיע לשום מקום. רק הַקְרָבה של המשפחה יכולה להוביל לפתרון אמיתי. כל אפשרות אחרת תהיה בגדר סתימת חורים. אם היינו נותנים להם את הכסף הם היו הופכים ליותר פסיביים ויותר תלויים בחסדים".

כמו ללמד תינוק ללכת
"'פעמונים' באמת קשוחים, אבל בלי זה אין סיכוי שנצליח", פוסק חנוך, אחד ממלווי המשפחות מטעם הארגון. "הרגע שבו המשפחה פורשת בפנינו את כל הקלפים הוא החשוב ביותר. אנחנו יושבים עם המשפחה על כל ההוצאות החודשיות שיש לה, החל ממשכנתה, דרך מזון ובגדים, ועד חינוך, ובוחנים אותן מול ההכנסות. זה רגע שבו לרוב המשפחה חוטפת שוק. כבר אז נפקחות העיניים, והמשפחה מבינה שעד עכשיו היא חיה לא נכון. זה דבר פשוט מאוד אבל הכרחי. לרוב אנחנו נותנים להם לחשוב במה הם מעדיפים לקצץ, ורק אז מציעים את הדרך שלנו".
במה בדרך כלל תמליץ למשפחה לקצץ?
"שני הדברים שתמיד אנחנו ממליצים לקצץ בהם הם התקשורת, כלומר הטלפונים והפלאפונים, וההוצאות על כלי רכב. כולם מבינים שפלאפון זה מותרות, והקיצוץ בו נעשה בקלות, אבל זה כסף קטן לעומת הוצאות על רכב שמגיעות לרוב ל-1,500 שקלים בחודש. הבעיה היא שלוותר על אוטו זה ממש קריעת ים סוף. יש אנשים שהזדעזעו רק מהמחשבה שייאלצו למכור את האוטו, ויש כאלה שבשלב הזה מתייאשים מהתוכנית שלנו, אבל כשאני מציב בפניהם את האלטרנטיבה – לקצץ בחינוך של הילדים – רובם משתכנעים. בכל מקרה אני לא מחליט בשביל אף אחד, אלא מציב בפניהם את הנתונים".
תהליך הליווי של המשפחה יכול להימשך חודשים רבים. תחילה הליווי אינטנסיבי, ועם הזמן הוא הולך ופוחת. יש מלווים שאף נכנסים כשותפים לחשבון הבנק של המשפחות כדי לפקח על משיכת הכספים ופיזור הצ'קים. "זה כמו ללמד תינוק ללכת", מסביר נעם, מלווה שחווה על בשרו את ''תוכנית השיקום'', כהגדרתו, של 'פעמונים'.
"ביום שקיבלתי לראשונה לידי את טופס ההוצאות וההכנסות של 'פעמונים', חשכו עיני. כל החיים עבדתי, מהרגע שהשתחררתי מהצבא, אבל חייתי במינוס תמידי. גם כשהייתי רווק עם משכורת טובה וקיבלתי רכב ופלאפון מהעבודה, לא הצלחתי להגיע לחשבון חיובי. חייתי בלי גבולות. כל מה שרציתי קניתי, כשהייתי נכנס לסופר הייתי תמיד יוצא עם עגלה מלאה, כל המבצעים איכשהו תמיד הצליחו לעבוד עלי. החזקתי אפילו ג'יפ מפואר בלי סיבה, והדחקתי את כל החובות. כשעשיתי סוף סוף חישוב של הוצאות והכנסות גיליתי שאני בגירעון חודשי של 5,000 שקל, 100 אלף שקל חובות. לא הבנתי איך מצליחים לצאת מזה.
"אוריאל אמר שאני חייב לבטל את כרטיס האשראי, וזה עצבן אותי מאוד. לא הייתי מסוגל לשמוע על זה. לקח לי כמה חודשים להבשיל ולהבין שאין ברירה ואני חייב להיכנס לתהליך. הורדנו את רמת החיים, התחלנו לחשוב לפני כל צעד שעשינו, מכרנו את הג'יפ, קנינו רכב ממוצע והתחלנו להחזיר את החובות.
"הבנתי שמעבר לבעיה הכספית יש לי גם בעיה פסיכולוגית, בעיה שורשית בסגנון החיים ובמידות שלי. כשבדקנו בפעם הראשונה את כרטיסי האשראי וגילינו שאנחנו, זוג צעיר עם שני ילדים, מוציאים 6,000 שקל בחודש על אוכל, הבנתי שיש בעיה, שמשהו אצלנו דפוק. קלטתי את זה בדיוק בתקופת הימים הנוראים, והחלטתי לנסות לעשות תשובה גם בזה. התחלתי לחשוב פעמיים לפני כל קנייה. היה מאוד לא פשוט; בהתחלה הלכנו לקיצוניות השנייה ולא קנינו כמעט כלום, אבל אחרי כמה חודשים הצלחנו למצוא את דרך האמצע.
"כשאני מגיע למשפחות אני מספר על עצמי, על התהליך שעברתי. זה מכניס בהן תקווה; מראה להן שזה אפשרי. אני יודע שטעיתי בגדול וזרקתי הרבה מאוד כסף לפח, כסף שיכלתי לתת לצדקה או לעשות איתו דברים טובים, אבל עכשיו אני בדרך חזרה ומנסה להשפיע גם על אחרים".

הגמ"חים משחיתים
'פעמונים' מסייע למשפחות מכל המגזרים, אולם לדרברג מעיד שבמגזר הדתי-לאומי מורגש באופן מיוחד הצורך הגדל והולך בסיוע. "במגזר הזה יש עלייה גבוהה ברמת החיים שבאה לידי ביטוי בהוצאות התופחות. מעבר לכך, הרבה מאוד אנשים מוציאים סכומים עצומים על חינוך, ועוד לא הזכרנו את ההוצאות על השמחות הרבות והצפופות במגזר. בלי חישוב כלכלי נכון, גם משפחה אמידה יכולה ליפול בקלות, וכאן בדיוק 'פעמונים' נכנסת. אני לא כלכלן או איש חברה ולא בא לתקן את החברה, אלא רק מנסה לעזור למשפחות לשנות את תפיסת העולם הכלכלית שלהן. לכן 'פעמונים' גם לא מיועדת לעניים גמורים הזקוקים לתמיכה קבועה. אנחנו מנסים לסייע למי שיכול לעזור לעצמו, אך לא ידע איך לעשות זאת קודם".
רבים מהפונים ל'פעמונים' נמצאים בחובות של עשרות אלפי שקלים לארגוני חסד שונים. לדרברג: "יש לי מלחמת תרבות קשה עם הגמ"חים. הם הוקמו כמפעל צדקה חשוב וטוב, אבל הבעיה איתם היא שהם נותנים כסף בלי לבדוק אם הלווה יוכל להחזיר אותו ובשביל מה בכלל הוא זקוק לו. הם ממש מקלקלים את הציבור. הם מעין אקמול, כיבוי שרפות של רגע אחד. אני לא דואג לכספי הגמ"ח, אלא לאותו יהודי שחי בתחושה השקרית שיש לו פתאום הרבה כסף כי הוא קיבל הלוואה מהגמ"ח. זו אשליה מוחלטת". בהרצאותיו נוהג לדרברג לספר על אדם שלווה כסף מגמ"ח א', וכדי להחזיר לגמ"ח א' לווה כסף מגמ"ח ב', וכדי להחזיר לגמ"ח ב' לווה מגמ"ח ג', ובסוף הוא מתקשר בטלפון אחד לגמ"ח ח' ובטלפון אחד לגמ"ח ט' ואומר להם: טוב, חבר'ה, תרדו ממני, פשוט תסתדרו לבד.
מנתונים שפרסם בנק ישראל בתחילת השנה עולה כי חמישים אחוז מהאזרחים בארץ נמצאים במינוס מתמיד. האוברדרפט המצטבר של אזרחי המדינה מגיע לסכום של כ-42 מיליארד שקלים. משיכת היתר היא המצאה ישראלית שפותחה על ידי הבנקים כדי לשווק חשבונות של בעלי משכורות. זוהי תולדה של סוציאליזם לוחץ, שריד מהתקופה שבה חיפשו הבנקים דרך לעקוף את הגבלות הממשלה על מתן אשראי למשקי בית.
כמו האוברדרפט, גם שיטת הקנייה בתשלומים נולדה מצורך אמיתי אך התרחבה מעבר לגבולות ההיגיון. השיטה נועדה לאפשר פיזור הוצאה חד-פעמית גדולה על פני תקופה ארוכה, והעתקתה להוצאות שוטפות היא חסרת טעם. העובדה שרבים מאזרחי ישראל קונים בסופרמרקט בתשלומים, אף שהם יודעים שיקנו קניות דומות גם בכל אחד מהחודשים הבאים, מעידה על העומק שאליו חדרה תרבות דחיית התשלומים.
ד"ר עליזה ברזיס, מנהלת 'מרכז עזריאלי לחקר מדיניות כלכלית' באוניברסיטת בר-אילן, מסבירה שמה שייחודי לישראל אינו האשראי שהבנק מאפשר, אלא הנוהג לחרוג ממסגרת האשראי. לדבריה, משיכת היתר אופיינית בארץ דווקא למעמד הביניים, "שהתחיל בשנים האחרונות להעלות את רמת החיים שלו, ונוהג לעתים קרובות בחוסר רציונליות כלכלית. האוברדרפט פוגע בעיקר במשקי הבית הפרטיים ולא בעסקים הגדולים".
מדוע לדעתך התרחבה התופעה דווקא בשנים האחרונות?
"הסיבה המרכזית היא ההשפעה שיש לטלוויזיה, לפרסום ולתרבות השפע בישראל. זו עובדה שאנשים מוציאים כיום הרבה יותר כסף על בגדים ומותרות מאשר בעבר. נוסף על כך, בעבר היתה תרבות של חסכנות, בעוד היום המודעות לחסכונות, וגם האפשרות של אנשים לחסוך, נמוכות יותר".

תרבות החתונות הגרנדיוזיות
כשמצליבים בין העובדה שחמישים אחוזים מהציבור בארץ חי במינוס לבין הפשטות שבה פועלת שיטת השיקום של 'פעמונים', מתעוררת מאליה התהייה: מדוע לא לימדו אותנו את זה קודם? מדוע איש לא חשב להסביר למתבגרים מה עשויה להיות המשמעות המשפטית של צ'ק ללא כיסוי? "מלמדים אותנו הכל, איך לנהוג בכביש ואיך להתנהג בין אדם לחברו, אבל לא מלמדים אותנו איך ללכת למכולת", נזעק חנוך. "אין בארץ לימוד של צריכה נכונה, של הדרכה איך לתפקד כלכלית. ומצד שני יש פמפום מסיבי של מערכות צריכה ומבצעים שמוציאים לנו את העיניים, ואין לנו כל אמצעי הגנה".
לטענת ד"ר ברזיס, הבנקים הם אלה שצריכים לחנך אותנו, ומחובתם לפקוח את עיני הציבור לנושא. "בנק ישראל צריך להכריח את הבנקים לתת אינפורמציה מלאה ואמיתית לציבור", היא אומרת. "זו ממש שערורייה שהבנקים אינם מראים לציבור כמה הם באמת ישלמו על האוברדרפט שלהם, ופי כמה הם יחזירו על כל הלוואה והלוואה שהם לוקחים. צריך להכריח את הבנקים לתת ייעוץ נכון, וללמד את הציבור שלא טוב להיות באוברדרפט".
לדעת לדרברג החינוך צריך להתחיל, כמו תמיד, בבית ובבתי הספר. "לא מזמן הצלתי ממש ברגע האחרון ילד בן 16 מישיבה בכלא. ילד בן 16 היה יכול לשבת בכלא רק מפני שלא היה לו מושג שצ'ק הוא גם מסמך משפטי, ואם אין לו כיסוי בעל הצ'ק יכול ללכת ישירות להוצאה לפועל. חייבים לחנך כבר היום את הנוער למודעות כלכלית נכונה. זו לא בושה לדבר על כסף. להפך, זה חשוב מאוד". בעיני לדרברג יש קשר הדוק בין צניעות וחשיבה כלכלית נכונה לבין איזון התנהגותי בתחומים אחרים.
גם הרב אלישע פיקסלר, רב המושב שדמות-מחולה, רואה קשר ישיר בין מידותיו של האדם ובין חשבון הבנק שלו. "לא לחינם נאמר 'איזהו העשיר – השמח בחלקו'", אומר פיקסלר, הפועל בשיתוף פעולה מלא עם 'פעמונים'. "האוברדרפט הוא למעשה תהליך של רמייה עצמית. אדם צריך לחיות לפי מה שיש לו, ולא לפי מה שטוב בעיני החברה או לפי מה שהוא היה רוצה שיהיה לו. צריך לדעת להסתפק במה שיש, ולקנות רק כשיש איך לכסות את התשלום. למאבק הזה צריך לרתום את כל אנשי התורה, המוסר והחינוך שיש לנו כיום בארץ, ולפתח מודעות לנושא כבר אצל בני הנוער. תרבות המותרות במגזר שלנו מתחילה בחתונות הגרנדיוזיות והמוגזמות. כיום יש אמנם התעוררות לצמצום בהוצאות החתונה, אבל זה עדיין לא מתקרב למצב הבריא".
סיגל ואבי יפרח ביטלו בהוראת 'פעמונים' את כרטיסי האשראי, פנקסי הצ'קים והוראות הקבע, ועברו לחיות במזומן. "נשארו לנו עוד הרבה חובות לבנק ולגמ"חים, אבל אנחנו מרגישים הקלה. אלו חיים חדשים, חיים בשליטה: אנחנו שולטים בכסף ולא הוא השולט בנו. זה מעניק לנו תחושת יציבות נפלאה. פעם בחודש אנחנו שולחים פירוט הוצאות ל'פעמונים', והם מייעצים לנו איך להשתפר בחודש הבא".
אתם חשים שאתם מתמכרים לעזרה של המלווה שלכם?
"חנוך, המלווה שלנו, באמת הפך למחשבון אישי: כל חודש הוא עושה לנו חישובים והמלצות, אבל עד עכשיו לא קיבלנו מ'פעמונים' כסף ממשי אלא רק עצות והכוונה, ועם הזמן נלמד להסתדר לבד. בזמן האחרון יש אנשים מהסביבה שבאים לשאול אותנו על חישובי הוצאות והכנסות. הפכנו לשגרירים של 'פעמונים', ואנחנו מנסים להפיץ את התורה הזאת".